ברוכים הבאים בארכיון של אום אל פאחם, וואדי עארה
  • זקני הוואדי – מקום של השראה

    • 3932 Views
    • /
    • 0 התגובות
    • /
    • תוך פוסטים
    • /
    • על ידי editor

    זקני הוואדי – מקום של השראה

    סעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה

    חמש שנים מלאו להולדתו של רעיון הקמת הארכיון הצילומי של אום אל־פחם ואזור ואדי עארה, וזאת נוסף על הקמת תערוכת הקבע והוצאתו לאור של המסמך ההיסטורי הראשון מסוגו, קטלוג התערוכה "זיכרון מקום". והנה שוב אנו ניצבים כאן כדי להציג בפניכם מסמך היסטורי נוסף: תיעוד זקני ואדי עארה שצולמו במהלך השנים האחרונות. לצערנו, שיעור לא קטן מאוכלוסייה זו הלך לעולמו, אך הותיר לנו ולארכיון את הסיפור האישי של כל אחד ואחת מאלו שצולמו.

    זה סיפור על החיים, על מסע הנדודים, על ההישרדות ועל השייכות לעבר ולאדמה. לשמחתי הרבה, אני שייך לדור שצמח וגדל בצִלם של זקני היישוב ומכיר בחשיבותם. הם תמיד ריתקו אותי בסיפורי חייהם. סיפורי ילדותם ורוח הנעורים שנשבה מהם ריתקו אותי דרך הסמכות שהקרינו עליי ועל סביבתם בנוכחותם ובעצמתם, שהיו לי למקור השראה וגאווה.

    על כן ניצלתי כל זמן פנוי כדי להקשיב לסיפורי העבר ולהתבונן בתווי פניהם:

    הייתי ילד בן 16 בלבד כשהצטרפתי לשורות המורדים הפלסטינים שלחמו בחיילים האנגלים.  בקרב נגד האנגלים בכפר בורייכה ליד זומרין (זיכרון יעקב), נהרגו ארבעה פלסטינים מכוחותינו. לאבא שלי, שיח' יוסף, הגיע מידע שאני הייתי אחד השאהידים בקרב זה. הוא נסע לכפר בורייכה, זיהה את  הקבר הטרי והיה בטוח שהוא שלי. קרא פסוקי קוראן, נשא תפילה וחזר לאום אל־פחם, ושם, בחצר הבית העתיק, הקים סוכת אבלים.

    כך סיפר הדוד מוחמד יוסף שריידי (אבו סמי), לאורחים הרבים שהצטופפו בביתו הרחב בבואם להיפרד ממנו יום לפני נסיעתו למצוות החאג' במכה.

    הייתי גאה מאוד בדוד שלי, שהיה בעיניי גיבור אמִתי ולאורך שנים רבות היה לי מודל לחיקוי.

    הדוד שלך היה גיבור גדול, הוא נלחם באנגלים ובממשל הצבאי והצליח לשרוד. הוא היה אדם ירא שמים. אלוהים רק ישמור אותו.

    כך לחש באוזניי הדוד אסעד עזאם, בן גילו של הדוד אבו סמי, עטוף גלבייה וחבוש כאפייה. תווי פניו, שפמו העבות ומבטו החד העידו על אדם שעבר רבות בחייו.

    שתחזור מהחאג', אינשאללה, דוד אבו סמי, אחזור לכאן כדי לצלם אותך בווידאו. אני רוצה מאוד שהילדים שלי יראו וישמעו את הסבא הגיבור פונה אליהם ומספר את זיכרון העבר.

    כך הבטחתי  לדוד אבו סמי וכך השתוקקתי לעשות.

    אלא שהדוד לא חזר מן המסע הזה. בריאותו וגילו הכריעו אותו והוא נפטר במכה ונטמן בה. חשתי צער גדול על אובדנו של הדוד אבו סמי וגם תחושת החמצה על אובדנו של הסיפור שלא יסופר עוד. ציפיתי שהדוד יחזור ויספר על ימי נעוריו, על חבריו לנשק, על תחושותיו לפני הקרב ולאחריו, על מהלך הקרב ועל החברים שנפלו, ובסתר לבי אף קיוויתי שנצא יחד למקום הקרב בניסיון לשחזר, ולו במעט, את מאורעות אותם הימים.

    ואולם הדוד לא חזר ממסעו כשם שאביו, הסבא שיח' יוסף שריידי לא חזר גם הוא. יחד עם אלפי פליטים נדד ונדד עד שנחה דרכו במחנה הפליטים אלירמוק בסוריה, ושם הוא נפטר. גם הסיפור של חייו ונדודיו הקשים לא סופר ולא יסופר עוד.

    כמוהם נעלמו גם סיפוריהם של אלפים רבים שהלכו לעולמם.

    שום נורה אדומה לא נדלקה כדי להתריע שדור שלם נכחד, בעוד אנו, הדור הצעיר יותר, עומדים שאננים ואדישים אל מול מציאות שבה ההיסטוריה חסרת ערך והזיכרון חסר משמעות.

    מאז המפגש בביתו של הדוד אבו סמי נדרשו לי יותר מעשר שנים כדי להבין את ערכם האמִתי של זקני היישוב בתור מקור השראה להמשך חיינו, את גודל משימת התיעוד ואת מלוא האחריות המוטלת עלינו להחזרת עטרה ליושנה. חובתנו המוסרית לאסוף, לתעד ולהנחיל את הסיפור הפלסטיני לדורות הבאים היא פועל יוצא של הבנה זו.

    שנים מספר נשאתי בקרבי את רעיון הקמת הארכיון. בתקופה זו הוא קרם עור וגידים עד שיצא לפועל, ולמרות קשיי ההיערכות והתפעול וקשיים מקצועיים אחרים הפך לישות שאפשר לתקשר אִתה ולהתחבר אליה. חשוב מאוד לבכות על אובדן סיפורים גדולים אך עדיף להפשיל שרוולים ולהתחיל במלאכת מחשבת של עבודת נמלים כדי להציל את מה שעוד אפשר להציל.

    מולנו, בתערוכה ובקטלוג, ניצבים זקני הוואדי במלוא זקיפותם והדרם. אכן הם מקור ההשראה הבלתי נדלה לחיים של העבר והעתיד גם יחד.

    הצלמים שי אלוני, עמאר יונס ובני הזוג ווג'דאן וח'אלד אבו פאעור עשו עבודה מופלאה. היה לי עונג גדול ללוות אותם במסע הצילום. במקצת המקרים תיאמתי את הביקורים בעצמי וחשתי מקרוב בכבוד הרב שזכו לו כל העושים במלאכה.

    מדובר באוכלוסייה מרתקת וממושמעת, באנשים הלבושים לפי מיטב המסורת ומרגישים הנאה מן הדרמה הנוצרת סביבם. בצניעותם הם אינם מבינים כיצד קרה שפתאום נזכרים בהם, ושוב עולות השאלות בהלצה: "מה, אני כל כך זקן שכבר ראוי לי להיות במוזאון להיסטוריה? האם לקמטים יש משמעות? איך עדיף להתלבש? מה עדיף, עם כאפייה או בלי כאפייה? גם האישה? בשביל מה? טוב, תתלבשי יא חאג'י, בואי להצטלם" – והצחוק ממלא את האולם.

    ריגשו אותי מאוד מילות הפתיחה של הצלמים, שהקדימו ושאלו כמה שאלות מזהות על עברם של המצולמים, מקום הולדתם, גילם וכמה ילדים ונכדים יש להם. המצולמים חשו כבוד גדול לענות כשהמצלמה ניצבת על החצובה ומחכה להתחיל בצילום התנוחות השונות.

    שי אלוני התרכז בזקנים ובסביבתם החמה והמפרגנות. לעומתו, עמאר יונס ובני הזוג ווג'דאן וחאלד אבו פאעור התרכזו בדמותו של הזקן, בלבושו ובהבעת פניו, כמו רצו שפניו יבטאו את הזיכרון ארוך הימים. הם ביקשו שהתצלום יעניק לצופה את תחושות המעברים בחיי הזקנים, את מסע הנדודים והזיכרון של בני ביתם ומשפחתם, שהתפזרו בכל מקום בלי להותיר זכר לחיים.

    בכל התצלומים ניצב הזקן בעל העצמה והנוכחות המסיבית זקוף קומה, למרות גילו וכל מה שעבר בחייו. הוא מחייך, אוחז בידי אשתו ויודע שברגע זה הוא הגיבור האמִתי. כל הנוכחים – בני ביתו, חברים ושכנים, מביטים בו בהערצה גדולה. הרי לא סתם באו לצלם ובוודאי ישנה סיבה טובה לכך.

    הביקור לצורך הצילום פותח בפנינו עולם ומלואו. האנשים נפתחים ומגלים את כל מה שהם זוכרים. הם נזכרים באירועים ובהתרחשויות רבות בעלות משמעות היסטורית, חברתית ופוליטית. כל זקן, כל ראש שבט או חמולה מביא אתו את הסיפור האישי והקולקטיבי.

    ואולם אין ספק שכל הסיפורים מובילים לכיוון אחד: אל האדמה, "אל־ארד". אז הייתה האדמה מרכז חייו וחירותו של האדם. ממנה ינקו את ערכי החיים והיא עיצבה את זהותו, את אישיותו ואת דרכו של הפלאח הפלסטיני, שעיבד אותה והתמסר לה.

    חשיבותם של זקני הוואדי רבה מאוד, אך בשל נסיבות  גילם ובריאותם קיימת סכנה ממשית להמשך קיומו של הנרטיב הפלסטיני. על כן, משימתו הראשונה של הארכיון הייתה מיפוי האוכלוסייה הבוגרת של זקני הוואדי, איסוף מידע ויצירת קשר מידי.

    היה ברור שמקצתם נמצאים בסכנת חיים ממשית ועל כן עלה הצורך המידי להציל כל מה שאפשר להציל בעזרת צילום סטילס, איסוף חומרים וצילום וידאו. אצל הצוות המוביל את עבודת התיעוד נוצרה קנאות, דבקות והתמסרות מוחלטת לרעיון.

    באחד הימים, אגב הפקת התערוכה והקטלוג, פנה אליי מחמוד אגבריה אבו אנס, רכז הארכיון, וסיפר לי על אודות שיח' תאופיק קאסם (אבו בהגאת) בן התשעים ועל חשיבותו ההיסטורית והתרבותית. האיש חולה מאוד ובשבועיים האחרונים היה מאושפז בבית החולים, וכל ניסיונותיו של אבו אנס להגיע אליו לצורך התיעוד נכשלו. ואולם כעת הוא בבית: "לפני יומיים תיאמתי עם ילדיו כדי לראיינו ולצלמו. אחד מילדיו מחכה לי בבית".

    אבו אנס ארז את המצלמות ויצא לדרכו לפני תפילת הצהריים. זמן קצר לאחר מכן הוא שב ודמעות בעיניו: "הודיעו עכשיו ברמקולים של המסגדים על פטירתו של שיח' תאופיק קאסם, אבו בהגאת, ההלוויה יוצאת מיד אחרי תפילת הצהריים במסגד הכפר אלביאדה".

    תחושה קשה על אובדנו של עוד סיפור שלא יסופר מילאה אותנו, ואולם לצדה גם תחושת סיפוק גדולה על שהגענו לרגע שבו אנו בוכים על אובדנו של הזיכרון.

    התגובות סגורים