أهلا وسهلا بكم في أرشيف أم الفحم ووادي عارة
  • (Hebrew) לסוגיית האמנות הפלסטינאית

    • 3314 Views
    • /
    • 0 التعليقات
    • /
    • في صحافة
    • /
    • بواسطة editor

    עתה, משנפתחה תערוכת ואליד אבו-שקרה במקביל במוזיאון תל-אביב ובגלריה באום-אל-פאחם, סוגיית האמנות הפלסטינאית נוקשת חזק על דלתי. אני חש חובה לענות על השאלה: כיצד זה שלאורך עשרות שנים של כתיבת היסטוריה של אמנות ישראלית ואצירת תערוכות מקומיות – נמנעתי, כמעט לחלוטין, מהידרשות לאמנים הפלסטינים החיים בינינו? אני, שאוהד את מאבקם של הפלסטינים לעצמאות מדינית ומעריך את נאמנותם לתרבותם האותנטית, מדוע לא ביטאתי בכתב את תמיכתי באמנותם? ואני, שמתגנדר בהעדפתי המוכחת ל”אחרים”, למודרים של האמנות בישראל, איך זה שגזרתי “גלות” על הציירים והפסלים מבני המיעוט הערבי?

    מבלי להמעיט בכובד תחושת-האשם, שומה עלי לתקן: על אסד עזי ועל עסאם אבו-שקרה דווקא כתבתי. אולי לא מספיק, אבל כתבתי. אני מבין מדוע: עסאם בגר את “קלישר” וכיכב בגלריה “מרי פאוזי” שבהנהלת איתן הילל, ואילו אסד בגר את החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, נמנה בשנות ה- 80 על קבוצת “רגע” והרבה להציג בגלריות ובמוזיאונים בישראל. במילים אחרות: השניים צמחו מתוך עולם האמנות הישראלי ושיתפו עמו פעולה עקבית. אבל, מה בדבר כל השאר – סלימן מאנסור, חליל רבאח, שאריף וואקד, כמאל בולאטה, מנאר זועבי, עבד עבדי, אחלם שיבלי, דוראר בכרי, ראידה אדון, ג’ומנה אמיל עבוד, אניסה אשקר ורבים רבים נוספים (ובהם אלה שצמחו מתוך אקדמיות ישראליות)?! אחרי חלקם אני עוקב בהערכה לאורך שנים ארוכות: אהבתי את הציורים – נופי מטעי זיתים – שהציג מאנסור ב”בית אות המוצר” הירושלמי; אהבתי מאד את הווידיאו של וואקד המציג תצוגת אופנה שבסימן בידוק חגורות נפץ (העבודה מוצגת בתצוגת הקבע של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המתחדש); אהבתי את עבודת הגמר ב”בצלאל” של ראידה אדון (“בית”: הליכתה בסמטאות העיר העתיקה, לבושה לבן, נושאת על ראשה מבנה בית מזרחי); אהבתי את עבודת הקיר המינימליסטית-פיוטית של מנאר זועבי, שראיתי בתערוכה קבוצתית בטאלין שבאסטוניה; ועוד.

    דרכינו הצטלבו לא פעם ולא פעמיים, גם אם, אודה ואתוודה, מיעטתי מאד להגיע לתערוכות בגלריות הפלסטינאיות במזרח-ירושלים או בגלריה באום-אל-פאחם (וכל המאמר הנוכחי הוא הסבר אחד גדול להיעדרותי). ואף על פי כן, מספר ביקורים בגלריה “הגר” ביפו, בניהולה של טל בן-צבי, הכוהנת הגדולה של האמנים הפלסטינים בישראל (שהציגה לאורך שלוש שנות הגלריה, 2003-2001, 16 תערוכות יחיד, מהן עשר של פלסטינאים), חזרו והפגישו אותי עם אחלם שיבלי, שאריף וואקד, אניסה אשקר ושאר יוצרים מוכשרים; בגלריה “בינט” עניינו אותי ציורי הגגות התל-אביביים של דוראר בכרי ותחושת הניכור האישי שביטאו; תצוגת הקבע של אמנות פלסטינית באולם הענק שבנמל-יפו הוכיחה לי את שידעתי – שהאמנות הפלסטינית מקרטעת בין איכות של ממש לבין יצירה חובבנית, שלא לומר פרימיטיבית. מתערוכת “גברים בשמש”, שאצרה טל בן-צבי במוזיאון הרצליה (2009) ובה 13 אמנים פלסטינים, יצאתי בתחושה מעורבת, אך בהכרה ברורה, שהתרבות הפלסטינית מבשילה אט אט לאמירה תרבותית שאין להקל בה ראש ואשר, ברגעיה הטובים, מזכירה לי את תור הזהב של המודרניזם הארצישראלי. לא אחת, התבטאתי, שהאמנות הפלסטינאית חווה בשנים הללו את הפרק החלוצי שלה, זה שיהפוך, לימים, למסד המיתי של תולדותיה (ראו העיסוק הארכיטיפי בדמות הכפרי והכפרייה הפלסטינאים; או הטיפול באדמה, נוף, עצי זית וכו’ בבחינת אשרור המקום הפלסטינאי; ועוד). ספרה החלוצי לא פחות של גנית אנקורי מ- 2006, “Palestinian Art”, חיזק בי את ההכרה הזו.

    אז, כיצד זה, שכשאני מפרסם ב- 1998 ספר בשם “100 Years of Art in Israel” אני מתעלם מרוב האמנים הפלסטינים? אבקש לטעון, שאין לי כל ברירה אחרת, וכן, נכון – זוהי אפולוגטיקה. אתחיל בכך, שהאמנות הישראלית, בעומק שורשיה, היא אמנות ציונית. זוהי אמנות שנתהוותה מתוך הענף הציוני של האמנות היהודית החדשה, אמנות שנולדה אפוא מתוך האידיאה הציונית (“בצלאל”), תמכה באידיאה הציונות ההתיישבותית (דמות החלוץ במודרניזם הארצישראלי), הזדהתה עם המאבק הלאומי המדיני (דור תש”ח באמנות ישראל), הציעה לציונות אלטרנטיבה זהותית (הפיסול ה”כנעני”), ביקשה “לנרמל” את ההוויה הציונית (“אופקים חדשים”), ובעשרות השנים האחרונות מבקרת אף מתנגדת לנורמות ואידיאלים ציוניים. וגם כשהיא מתנזרת לגמרי מתכנים ציוניים, נאמר עליה שהיא מבטאת ניכורה מהתכנים הללו. אם, אכן, כזו היא האמנות הישראלית, קשה לכלול בחוגה את האמנים הפלסטינים, אלא אם כן, הם מאתגרים את האידיאה והמימוש הציוניים – דוגמת מרכזיותו של דימוי שיח הצבר בציוריו של עסאם אבו-שקרה ז”ל, או עיסוקו המתמשך של אסד עזי יבל”א בשאלת זהותו כערבי ישראלי.

    ברם, בטיעון הנ”ל אין די, כמובן. שהלא, גם אם האמנות הישראלית התהוותה עד כה בסימן הציוני, נוכחותם של אמנים לא-ציוניים בתחומי ישראל היא נתון שאין להתעלם ממנו כאשר באים לסקור את האמנות בישראל. כאן נכנס, לפיכך, הטיעון השני: מרבית האמנים הפלסטינים אינם מעוניינים בחיבוק הישראלי, ובעצם, דוחים אותו בתוקף. אם בשנות ה- 90-80 הם עדיין שיתפו פעולה עם מארגני תערוכות מחאה נגד הכיבוש, כגון דוד ריב (“די לכיבוש”, 1987, 67 הדפסים של 67 אמנים), הרי שיותר ויותר – ככל שנמשך הכיבוש, ככל שנוספו ההתנחלויות וגילויי הדיכוי –  ביטאו ומבטאים מרבית האמנים הפלסטינים סירוב לפעולה משותפת, כשהם מבכרים את חסות הרשות הפלסטינאית. חומת-ההפרדה עוד הפגישה ב- 2005 63 אמנים ישראלים, פלסטינים ואמריקאים בתערוכת מחאה מקבילה בשלוש ערים שונות – תל-אביב, רמאללה וניו-יורק, אך דומה שחומה גדולה ואחרת הולכת וחוצצת בינינו לבינם. יש להם גלריות בירושלים המזרחית (“אל-אמאל”, “אל-הואָש”), יש להם את גלריה “אל-חלאי” ברמאללה, יש להם את אולם התצוגה הענק בנמל-יפו, יש להם את הגלריה באום-אל-פאחם בניהולו של פאריד אבו שקרה (או-טו-טו, ייבָנה שם המוזיאון לאמנות פלסטין), ובקיצור – אין להם צורך בחסותנו. מבחינתם, התבדלותם רק מעצימה את זהותם. רבים מהם מצהירים על כך בריש גלי, גם אם לא תמיד עומדים בדיבורם וסופם שמיעוטם מתרצה להציג בתצוגות אמנות ישראליות. סוף כל סוף, אמנים הם אמנים הם אמנים.

    אך, עדיין, תצדקו אם תתעקשו ותאמרו, שגם אם ממאנים האמנים הפלסטינים להציג ביחד עם אמנים ישראליים ובמוסדות אמנות ישראליים, וגם אם הם מקפידים לבדל את עצמם מהתרבות הישראלית, עדיין מחויב היסטוריון האמנות היָשָר להתייחס ליצירתם ולהעניק להם מקום בכתיבתו. כאן מגיע תורו של הטיעון השלישי: כל התייחסות עיונית של כותב ישראלי-יהודי לאמנות הפלסטינית תפורש מיד כסוג של פטרוניות. דרך הייסורים שעברה גנית אנקורי עם ספרה החשוב, “Palestinian Art”, וכוונתי למאבקים המרים שניהלו נגדה אמנים פלסטינים במאמץ להתכחש לספרה ולהעבירו מן העולם, הדרך הזו היא תמרור לכל היסטוריון ישראלי. הגאווה הלאומית הפלסטינית לא תתיר לאמן הפלסטיני את אמירת ה”הן” לגיבוי הישראלי, שלא לומר “חיבוקו”. יותר מזה: תמימות היא לחשוב, שהקונפליקט המר הישראלי-פלסטיני יכול לחדול משהוא מגיע לתחומי האמנות (כפי שהייתה זו תמימות להאמין שהקונפליקט ידלג על מרחב אספקת החשמל, למשל, הגם שהיה בחברת החשמל הישראלית מי שהתאמץ מאד להוציא את החשמל מהקונפליקט). הנה כי כן, די בפער חלקי ברמת התחכום והעדכון העכשווי של חלק מהאמנים הפלסטינים בכדי לאלץ את המבקר ו/או ההיסטוריון הישראלי להצביע על עילגות טכנית מביכה, רדידות פלקטיות וכו’ העשויות לאפיין חלק מהיצירה הפלסטינית. הצבעה שכזו נידונה להיתפס מיד כהתנשאות פטרונית, ויש גם שיזהו בה ניאו-קולוניאליות, לא פחות. מילכוד. כלום זו הסיבה לתחושה של אמביוולנטיות מסוימת (“שאפו” על הליברליות; “פוליטיקלי-קורקט” על השיתוף) שאני חש בה באגף החדש של מוזיאון תל-אביב, כשאני צופה בשתיים-שלוש עבודות של אמנים פלסטינאיים?

    Lose lose situation: כל מאמץ של היסטוריון ו/או מבקר ישראלי להידרש לאמנות הפלסטינית נידון לכישלון. ספק רב אם מסוגל ההיסטוריון הישראלי לרדת לעומק האמנות הפלסטינית, כאשר אין הוא דובר את השפה הערבית, אינו בקי בטקסטים ערביים ובדקויות האמנות העממית הפלסטינאית, שרוחה נושב ביצירות עכשוויות רבות של האמנות הפלסטינית. זהו אותו ספק המרחף על יכולתו של ההיסטוריון הישראלי להבקיע את חומות הגטו התרבותי הרוסי, שבתוכו התגדרו לא מעט אמנים עולי בריה”מ לשעבר. מקרה האמנית הפלסטינית הידועה מכל, מונה חאטום (ילידת לבנון, 1952), הוא המקרה הקל: לא מכבר, ראיתי רטרוספקטיבה שלה (לא מי יודע מה) בברלין, סמוך ל”שער ברנדנבורג”, ונוכחתי ששפת המחאה הפלסטינאית שלה עוּדְנָה בזכות שנים ארוכות של פעילות בלונדון. שפתה היא שפת אמנות עכשווית בינלאומית, ובהתאם, המטאפורות שלה אינן בלתי נגישות מאחורי סבך הקשרים תרבותיים פלסטינאיים. אך, למען להבין את סדרת ציוריו של וואקד, זו המתפתחת באבולוציה מהפשטה מינימליסטית ועד לדימוי פיגורטיבי (הסדרה הוצגה במוזיאון ישראל) – אתה חייב להכיר, למשל, את הפסיפס מרצפת “ארמון הישָאם” שליד יריחו. וזה עוד מקרה קל יחסית. כי על מנת להבין את ציורי סלימן מאנסור מ- 1988 – נופי כפרים פלסטינאיים הרוסים – שומה עליך לדעת אודות סיפורם ההיסטורי של יִבּנָה, יָאלו, אימוואס ובית-דג’אן. כמה מאיתנו בקיאים בזאת? כדי להבין את ציוריו האחרים של מאנסור אתה נדרש להכיר את מושג ה”סוּמוּד” – ההיאחזות הפלסטינאית בקרקע. וכדי להבין את ציוריו של טאלב דווייק, הירושלמי, מן הדין שתכיר את הקליגרפיה הערבית המסורתית. ואלה הן אך מעט דוגמאות.

    דרך אחת היא להתאמץ ולהכיר את ה”אחר”, ללמוד את שפתו, תרבותו וכדו’. איני משוכנע שבכוחי לעשות זאת בנקודה זו של חיי. יותר מזה, אני חש שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות למען האמנות הפלסטינאית הוא להניח לה לנפשה: לתת לה לצעוד במשעוליה, להצמיח את ענפיה, עליה, פירותיה. היא עושה זאת באורח המעורר כבוד, ולרגעים אפילו קנאה, הקנאה ב”שעתם היפה”. אם אני, בכל זאת, מצוּוֶה לעשות משהו בנושא, הרי זאת רק להרים את קולי במחאה נגד הכיבוש ובזכות זכותם של הפלסטינאים למדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. אני מודע לכך, שהקול הזה עלוב ונטול כל משקל בהוויה הישראלית הלאומנית ההולכת ומחשיכה.

    לינק

    أضف تعليقاً

    لن يتم نشر عنوان بريدك الإلكتروني. الحقول الإلزامية مشار إليها بـ *